הרצאה על הבלט הקלאסי
יום עיון לזכרה של רודה מנס
מורים חוקרים 2010
דינה שמואלי
בלט קלאסי
מה המושג הזה מעורר בכם: אהבה? שנאה? קנאה? ידידות? אבן נגף? אבן דרך? געגוע?
כל מי שחווה לימודי בלט קלאסי לא נשאר אדיש לנושא.
יש כאלה שהמילה בלט מפחידה אותם, יש כאלה שהיא מענגת אותם, יש כאלה שהמילה בלט קלאסי מכניסה אותם לגעגועים, יש שנזכרים בשנאה העצמית ובתחושת הכישלון, יש כאלה שהמילה מעוררת בהם תחושה של חנק וחוסר תנועה, "להכניס, להכניס טוסיק, להחזיק! להחזיק!" ועצירת הנשימה, יש כאלה שהמחשבה על הבלט מעוררת בהם כאב בגוף ומזכירה להם פציעות וחבלות, עבודה קשה, עבודה סיזיפית
האם אפשר להוסיף לתיאורים הללו גם את האמירות: בלט קלאסי מעורר בי תחושה של חופש תנועה, תחושה של שיווי משקל וקלילות... הרגשה של ריחוף, איזון, תחושה של יכולת מתפתחת. הבלט מאפשר לי להשען על הסדר וההיגיון שבו, הבלט הקלאסי הוא נוח לי ונעים לי לרקוד דרכו, הבלט הוא טבעי וטוב?
מי שלא חווה את הבלט בעשייה, אבל ראה מופעים ונגע בתחום באופן פסיבי כלשהו, יכול להיות שיגיע למסקנה שהבלט מעורר בו הערצה למשהו נשגב, בלתי מושג. ויש שאומרים שהבלט הקלאסי אינו טבעי ואינו רלוונטי ולכן אינו יפה.
לגבי מי שלומד לרקוד, כל התחושות והרגשות הן תוצר של האופן שבו למד בלט. לא רק מה למד, אלא בעיקר איך למד. בכל לומד בלט נצרבת חתימת גוף המורה שלו, חתימת החוויה הכוללת של לימודים אלה. ככל שהתלמידים צעירים יותר, כך ההשפעה של לימודי הבלט עמוקה יותר. פגשתי בדרכי יותר מאשה אחת, בדרך כלל אמהות של ילדות שלומדות בלט, שאמרה בביטול עצמי שהיא אף פעם לא התאימה לבלט. לשאלתי כיצד היא יודעת כה בבירור שאינה מתאימה, ענתה כי את זה אמרה לה המורה לבלט כשבאה לרקוד בגיל 6.
אז יש כאן סוג של עננה שמלווה את הבלט כמו רוח רפאים. הבה נבדוק את העניין.
רוח הרפאים
המתח שמלווה את הבלט הקלאסי בא מהמקום ממנו צמח לפני 400 שנה. מלכים, רוזנים, מחוייבות, הידוק, איפוק, אחזקה, קפדנות מחוות של איצילים, אסתטיקה של המאה ה-16. כל זה מלווה את הבלט כענן מעל לראש הרוקדים. על אף המרחק והתפתחות המחול בעולם העכשווי, רוב אנשי המחול, ובעיקר המורים לבלט, מחזיקים באמונה ובדעה שקשה לערער עליה, שהבלט הקלאסי חיוני לפיתוח יכולת כל סוג של ריקוד. מאמינים שהבלט הוא הוא הבסיס לכל סוג של ריקוד.
ואני שואלת: האם אנחנו יכולים לומר בוודאות שזו האמת? אם נחשוב על כל סוגי המחול הבימתי, העכשווי והאחר,אולי ניתן לפקפק באמיתות אמירה זו? עולם המחול הבימתי כיום מגוון מאין כמוהו. סגנונות שונים, אופן ביטוי גופני מגוון, דרישות אמנותיות בעלות טכניקות שונות מהקצה אל הקצה. איך ניישב את הפער בין האסתטיקה שהבלט נושא איתו, עם האסתטיקה של העולם שלנו כיום?
הבה נבחן מהו הצורך האמיתי שלנו לרקוד בלט קלאסי. ונבחן גם את התשוקה- הגורם האישי המניע את הרקדנים או את הילדים ללמוד בלט.
נתחיל בתשוקה.
בספר הפסיכולוגיה של האמנויות כתבו קרייטלר וקרייטלר שהמחול מקסים את הצופה בגלל שהוא מבוצע על ידי תנועות של הגוף, גוף האדם, כמו הגוף של הצופה עצמו. אבל גוף הרקדן מחולל תנועות כה מיוחדות, עומד על בלנס בסוג של רפיפות , וממלא את הצופה בהתפעלות מיכולת של ביטוי דרך אותו גוף אנושי שלפתע, על הבמה, מקבל משמעויות כל כך אחרות.
ילדים וילדות נמשכים ללמוד בלט בזכות האלגנטיות, הזקיפות, הקלילות והחן, הווירטואוזיות, המוסיקליות והאנרגיות שהם רואים כשהם צופים בבלט. זה נראה אצילי וגאה. ההורים רואים בתחום זה ערך חינוכי-תרבותי מעצב, וגם פיתוח הגוף ליציבה טובה ולשליטה בגוף. על פי הבודהיזם, גופנו הוא הדבר הנוכח בנו בכל רגע ורגע, דרכו אנחנו ממשים את עצמינו ואת מחשבותינו. אפשר לומר שהתשוקה לרקוד מתחילה בגוף עצמו, ביכולתו לנוע, ברצונו לנוע, בהרגשה הטובה שבאה לאחר שימוש נכון וטוב בגוף.
נבדוק מהו הצורך האמיתי
הצורך האמיתי בבלט קלאסי עבר שינויים ותהפוכות לאורך ההיסטוריה של קיומו.
נבחן אותו לאורך ההיסטוריה:
- מה שקבע את דפוסי התנהגות ויסודות הטכניקה היה צורך חברתי בחצרות המלך, לבידור פנימי של חברת האצילים. אז נקבעו חוקי האסתטיקה שכללו ג'סטות ידועות שלהם.
- בהמשך, כשהבלט נעשה מחול מיקצועי בימתי, הו ענה על צרכים פוליטיים לשמירה על ההגמונייה. הוא הציג את המלך והמלכה והאצילים שבמסיבות שלהם, במרום אצילותם הפיסית שייצגה את מעמדם כאנשים עשירים, צודקים וטובים, עם תלבושות מהודרות ובהירות בלווי מוסיקה שמייצגת הרמונייה וכוח. ואילו הדמויות האחרות היו בשחור, רעות, מפסידניות. הליצן והשרים טיפשים כנועים, עם תנועות גוף מתקפלות ועם לבוש מגוכח.
- בהמשך הבלט התפתח להיות מחול הבעתי, והפך להיות גם בלט רומנטי שמשרת צרכים אמנותים כגון סיפור אגדה, חלום, פנטזיה.
מרגע עלייתו של הבלט על הבמה, והפיכתו למחול מיקצועי בלבד, לא היה אפשרי לעסוק בבלט, אלא רק בעלי יכולת גופנית ואמנותית מיוחדת שיביאו את התוצר הסופי של מופע מעולה על הבמה. השלטון סיבסד ומימן את לימודי הבלט לילדים כעתודה להלהקות המלכותיות, וגם התערב בתכנים כמעין צנזורה. גם כיום יש ניסיונות של הממסד להתערב, כפי שראינו בעניין התלבושת של להקת בת שבע במופע בירושליים.
- המחול המודרני הביא שבר בתפיסה האמנותית והאסתטית, שהלך והרחיק את שני התחומים זה מזה. הבלט הקלאסי בדרך כלל שמר על האסתטיקה והחוקיות שלו, והעמיק את התחרותיות בווירטאוזיות על חשבון התפתחות אמנותית, ואילו המחול המודרני התפתח בתנופה כחלק מצורך אמנותי הבעתי ואמירה פוליטית של שבירת מוסכמות.
- ביחד עם התפתחות המשטרים לדמוקרטיות בחברה פלורליסטית וקפיטליסטית, התשנו בהדרגה דפוסי הוראת הבלט. כל רקדן ורקדנית שפרשו מלהקותיהם, יכלו לפתוח סטודיו, ללמד ולהתפרנס מהוראה. את מי ילמדו? את ילדי השכונה והקהילה. ילדים שלא עוברים מבחני התאמה ואינם יכולים לבצע את התנועות לפי הקריטריונים שנקבעו 40-50 שנה קודם לכן. אבל הם יכולים לבצע לפי החוקים המקוריים של הבלט ועל פי היכולות האישיות שלהם. הם אינם לומדים בלט במטרה להיות רקדני בלט מקצועיים, אבל יכולים להתרם מתרגול נכון שמעצב את היציבה שלהם, ליהנות מתחושה של יכולת גופנית ושליטה בתנועה.
כפי שאיננו מצפים שכל מי שלומד מתימטיקה יהיה מתימטיקאי מקצועי, וכל מי שלומד ספרות יהיה סופר מקצועי וכו', כך איננו מצפים שכל מי שלומד בלט יהיה רקדן מקצועי. אפשר ורצוי ללמד ילדים בלט קלאסי למטרות חינוכיות ותרבותיות. כאן אפשר לראות את הערך החינוכי בלימודי הבלט הקלאסי. יחד עם זה אם יש בקבוצה מישהו בעל כישרון טבעי יוצא דופן המתאים לדרישות הבלט, הוא יכול להתפתח היטב לכוון של רקדנות מקצועית, וצריך לעבור בהמשך לבית ספר בו לומדים יותר שעות שבועיות ומכינים ילדים למקצוענות.
- כיום הצורך האמיתי שלנו ללמוד בלט הוא בעיקר צורך חינוכי. הורים וילדים עדיין חולמים להיות רקדנים כמו שהם רואים בטלביזייה או במופעים מקצועיים, אבל אנחנו יודעים שאנחנו מלמדים אותם כדי שילמדו דיסציפלינה, כדי לאפשר להם לפתח המשמעת הפנימית שלהם, ללמוד עוד שפה, לשכלל את היכולת הגופנית שלהם, לפתח את המוסיקליות שלהם ואת ההבנה שהגוף הנו כלי ביטוי ראשוני וחשוב מאין כמותו. הבלט הקלאסי הוא תחום ידע בעל חוקים משלו, הגיון משלו, ומבנה משלו. זהו תחום ידע שאם מבינים אותו לעומק אפשר להבין מה זו דסציפלינה אמיתית. כדי ליישם מטרה זו יש להבין את המבנה הייחודי של כל תלמיד ותלמידה, וללמד את הבלט הקלאסי כשפה עמוקה ודיסציפלינרית על כל חוקייה. מחקרי גוף האדם הביאו לידיעתינו עובדות לגבי קינזיולוגיה ואנטומיה, שהפרו מספר אמונות שגויות שנדבקו במורים לבלט. תורות תנועה שיקומיות כגון פלדנקרייז, אלכסנדר ועוד, יכולות לעזור להבאת התלמידים למיצוי גדול יותר של יכולתם בדרך טבעית ונכונה, ואפשר לומר כיום שיש אפשרות ללמוד בלט בר-קיימא. בלט המביא להנאה ולפיתוח האדם הרוקד, מבלי להזיק לעתידו הגופני והפסיכולוגי, כדי שימשיך וירקוד כל חייו.
אם כן, כדי לממש את הצורך האמיתי כיום, ולספק את התשוקה לרקוד בלט, על המורים להגיש וללמד את טכניקת הבלט על כל מרכיביה האקדמיים, מתוך הבנת המבנה האישי הייחודי של כל תלמיד ותלמידה, ולהעניק לתלמידים את יתרונות הבלט. עקרונות ורעיונות של תורות וטכניקות לתנועה שיקומית יעזרו לייעל את התנועה המשתנה ולבצע אותה באופן נכון ואורגני.
לסיכום:
נספק את התשוקה לעסוק בבלט
תוך כדי הבנת הצורך האמיתי של תלמידינו
ונשאיר את רוח הרפאים רחוק רחוק מאחור, או אולי מעלינו, אבל ללא האיום.
דינה שמואלי חינקיס
29.12.10
סמינר הקיבוצים
